הסיפור שלי

שמי זהבה אלמוג ואני בת 50, בת זוג ליובל חברי הטוב ואמא לאדם ואמה, תאומים, בני 12.5, יחד אנחנו גרים בזכרון יעקב לסירוגין עם הבן של יובל, גבריאל, מנישואיו הקודמים.

אני מאמנת אישית ועסקית מזה 17 שנים ומלווה אנשים בדרך להתקרבות לעצמם.

תתארי לך ילדה עם תלתלים זהובים, לבנת פנים, עיניים כחולות גדולות וחיוך רחב על הפנים. זו הייתי אני.

ילדה שקמה כל בוקר ושרה לעצמה ולעולם היום יום הולדת. הייתי ילדה שמחה שכל הזמן רוקדת, שרה ומספרת סיפורים וכולם אהבו אותי.

אני בת לאבא צבי ואמא אדית ואחות למיכל הקטנה ממני בשנה וחצי.

כשהייתי בת 11.5 אימי נפרדה מאבי ודבר זה היווה תפנית משמעותית עבורי ועיצב את חיי ותפיסות עולמי.

אבא שלי שכנראה היה פגוע מרצונה של אמא שלי להתגרש נסע לדרום אפריקה והקשר איתו ניתק עד שהגעתי לגיל 22, שבו הוא חזר לארץ.

נסיעתו של אבי גרמה לשתי מצוקות עיקריות בחיי:

1. מצוקה כלכלית שאימי התמודדה איתה, הפכנו אני ואחותי לילדות מפתח, היות ואמא שלי עבדה מחוץ לבית כדי להביא כסף. מי שתמך בנו כלכלית באותה תקופה היו סבא וסבתא ז"ל מצד אימי שאותם אני מוקירה עד היום.
2. מצוקה רגשית -אינטימית, לא סמכתי על גברים בחיי. יצרתי מערכות זוגיות שלא תמכו בי, חלקן אלימות והרסניות. פחדתי להתחבר לרגשות שלי ולהיות פגיעה ולכן התרחקתי מאוד מהתשוקה שלי, מהגוף שלי ומרגשותיי.

בתוך חווית החיים הזו חוויתי שאני לא חשובה ולא מספיק אהובה, חשתי בושה ומבוכה גדולה. פחדתי להראות לחברים שלי שאין לנו כסף, להראות להם את הקירות הערומים של דירתנו הקטנה והחלטתי בגיל 14 להעמיד פנים ולעשות הכול כדי להיות חשובה ואהובה. אז אירחתי חברים בבית של סבא וסבתא שלי כי הוא היה יפה. והייתי תלמידה טובה בלימודים ורקדתי בלט קלאסי והייתי הילדה הטובה והיפה.

בשירות הצבאי הייתי סמלת מבצעים ביחידת המסתערבים "שמשון" בעזה. ולמדתי ללימודי תואר באוניברסיטה העברית בי-ם סוציולוגיה – אנתרופולוגיה ויעוץ חינוכי. למדתי לאחר מכן 3 שנים נוספות בבי"ס למשחק ע"ש יורם לוינשטיין.

מה שתמך בי כלכלית כל השנים האלה היו עבודות בניהול מסעדות ששם הייתי אחראית על שירות, צוותי העובדים ותפעול המסעדה.

הייתי בן אדם שקשה לו להגיד "לא" כשרצו ממני משהו, עבדתי 24 שעות 7 ימים בשבוע, הרווחתי שכר לא הולם את עבודתי וכישוריי. בן זוג לא היה לי – הייתי עוזבת לפני שיעזבו אותי. גרתי בדירת 2 חדרים בפלורנטין עם 2 חתולים ושותפה. וכך הגעתי לגיל 32 מאד עצובה ומאד עייפה.

שאלתי את עצמי שאלה – איך זה יכול להיות שאני עושה הכול כדי להיות חשובה ואהובה, עובדת לפי הכללים ורצונותיהם של אחרים ואלו החיים שאני חיה? רחוקה מאנשים, בלי זוגיות, בלי כסף, רחוקה מעצמי ומחכה! מחכה שאיזשהו נס יקרה ויציל אותי.

בעקבות שאלה זו הגעתי בשנת 2006 לבית אימושיין והתחלתי מסע של התבוננות פנימה לעצמי, דרך שיטת סאטיה, חקרתי באופן אינטנסיבי מה זה אומר להיות חשובה לעצמי, מה זה אומר לאהוב את עצמי.

המשכתי את מסע החקירה שלי בלימודי בודהיזם, שמאניזם, NLP

למדתי מיניות מודעת במארג,

ריברסינג בבית להיוולד מחדש

ורכשתי עוד מגוון הכשרות מעולם המובחנות ותראפית המפגש.

השתתפתי בסדנאות, כנסים והרצאות שמתרכזות בעיקר ביחסים זוגיים וביחסים עם כסף.

מתוך ההתבוננות כואבת, מתוך שימת לב לתחושות והרגשות שנעצרו בתוכי ופירוק שלהם גדלתי. שיחררתי את הכעס על אבא שלי, טיפלתי במערכות יחסים בחיי והתחלתי להחלים כלכלית.  יצרתי זוגיות קרובה ואינטימית כזו שמאפשרת לי לגדול ולהתפתח ולהרגיש נאהבת, מלאת תשוקה ובטוחה.

היום אני כבר לא כ"כ זהובת תלתלים וכבר לא ילדה אבל בהחלט מתחילה להבין מה זה אומר להיות שמחה.

רכשתי מקצוע מדהים ואני מלווה נשים וזוגות בדרכם להתקרבות לעצמם  ומודה על הזכות להיות פה.