אני רוצה לספר לכם איך זה שהזוגיות שלי אוהבת וקרובה
לא תמיד היתה ליובל ולי זוגיות מאושרת, בתחילת הקשר ולאורך זמן היו לנו בעיות כלכליות שהעיבו מאוד על הקשר שלנו.
בגלל המצוקה וההתעסקות מאיפה נסגור את החודש, עם כל המחויבויות שהיו לנו
לא ממש פגשנו אחד את השניה.
היינו עסוקים בלהיות בלחץ, במתח, הרבה התווכחנו, האשמנו אחד את השניה,
שלא לדבר על זה שהתרחקנו פיזית, כמעט ולא שכבנו, לא נגענו
הכל התנקז לשיחות של איך נפתור את הפלונטר הזה, שיחות של "עשה ואל תעשה", ותחושה של לבד.
כל אחד מאיתנו הרגיש בודד בקשר, נאבק, נאחז
היו רגעים שחשבתי ללכת, לסיים את זה. לפרק את החבילה.
אם זה כל כך לא נעים, והכל נסוב סביב חוויה קיומית קשה ובמילא אני מרגישה לבד, אז אולי כדאי באמת לבד..

מה שאיפשר לי מפנה משמעותי בקשר שלנו ומה שהפך את הקשר הזוגי שלי למאושר, קרוב ואינטימי, אלו היו 3 דברים: להכיר בפחד שלי, לבחור בביחד ולקחת אחריות.

להכיר בפחד שלי – היו לי מלא פחדים, שאני לא אצליח, שלא ארוויח כמו שאני רוצה, שלא אוכל להיות עם יובל וילדיי את הזמן שאני רוצה, שאני לא יודעת להיות קרובה, שיש בתוכי המון כעסים, שאני מפחדת להיות לבד, שאני לא יודעת להישען, והפחד הכי גדול שאסמוך ואז אתאכזב.
בהתחלה ניסיתי לא לפחד, להימנע מלחוש את הפחדים בגופי וכך נמנעתי מלהיות בקשר,
המרתי את הפחד לכעס ואשמה. מה שהוביל להרבה טינה, ויכוחים ומריבות,
ואז החלטתי פשוט להכיר בפחד, לתת לו מקום, לחוש אותו בגופי ולנשום לתוכו, להודות לו על קיומו, לתת לו להראות לי את הדרך. מבלי להאשים או לכעוס החוצה, מבלי להקיא את התחושה הלא נעימה של הפחד. פשוט להרגיש אותו בתוכי ולנשום.

מה שהוביל אותי לבחור בביחד – הייתי בנקודת זמן שחשבתי שאני יחד, אך בעיקר הגנתי על עצמי, והיה לי חשוב להוציא אותי טובה בסיפור הזה, אז בחנתי והאשמתי לרוב את יובל
במחשבותיי כל הזמן החזקתי פתח מילוט, שאני לא חייבת להיות בקשר הזה. מכירים את פתח המילוט הזה..
ברגע שהכרתי בפחדיי, יכולתי לשאול את עצמי, מה את רוצה?

איך את רוצה את הזוגיות הזו? מי חשוב לך להיות בתוך הזוגיות הזו?
כי אי אפשר להגיד כן ליחד ולהישאר מסוגרת בעצמי, מגנה על עמדתי ולא סומכת.
אז בחרתי להיות ביחד, באמת יחד ולסגור את פתחי המילוט.
בחרתי להאמין, לסמוך, לתמוך, להעצים, לתקשר, לדבר אותי מבלי להאשים, בחרתי להרגיש ולשתף.

התחלתי לקחת אחריות – הסתכלתי על החלק שלי שגרם לפער ביננו, הסתכלתי על ההשלכות שעשיתי על יובל ועל הרצון שלי שיציל אותי, ממה? מעצמי. מצחיק, אף אחד לא יכול לעשות זאת.
לקחתי אחריות על הרגשות שלי, האמונות שלי והתחלתי לטפל בעצמי. הסכמתי להתקרב, להיות פגיעה ולאהוב, אותי בחוסר שלמותי ואת יובל כפי שהוא, האדם הנפלא שהוא. מבלי לבקר, מבלי להגיד "למה…?"

התחלנו יחד לצאת מהפלונטר הכלכלי שהיינו בו
זה לא קרה ביום, אבל יחד, הצלחנו.
הרגשנו שאנחנו לגמרי על זה, סמכנו אחד על השניה, תיקשרנו.
היה לנו פרויקט משותף לממש ונתנו את כל כולנו לו. היום אנחנו חווים שפע, צמיחה וילדינו גדלים במרחב אוהב, אינטימי, נוגע וקרוב.
מניסיוני האישי אני יודעת שיש אפשרות בהחלט, גם כשקשה, למצוא את הדרך ליחד, לאהבה, לאינטימיות והגשמה.